מיד בתום האזכרה של אבא שלי ובסיומה של שנת אבל כפולה טסתי לאתונה. התמודדות עם אתגרים משמעותיים מצריכה לפעמים לעצור, לחשוב מחדש ולמצוא דרכים אחרות להתקדם. בבלוג אישי זה אני משתף תובנות ומחשבות מהדרך שלי לעבר מציאות חדשה. אני מדבר על מה שלמדתי על שינוי, חוסן וצמיחה במסע אישי בראי הזמן ומזג האוויר. יאסו!

דרכי התמודדות עם אתגרים – סימבולי או פרקטי זאת השאלה?

שבועיים אחרי אזכרה לשנה ללכתה של אימי האהובה. עלינו שוב לבית קברות, הפעם לאבא שנפטר 20 ימים אחריה. לא ייאמן שעברה שנה של התמודדות עם אתגרים אישיים! מצד אחד מרגיש כאילו זה קרה רק אתמול ומצד שני כאילו חלפו חיים שלמים. גם הפעם כתבתי את אשר על ליבי ושיתפתי את המשפחה. גם הקראתי את השיר של אריק איינשטיין "אבא, אני מתגעגע". מבית העלמין נסעתי ישר לנתב"ג ואחרי שתי עוגמות נפש של ביטולים בשנה האחרונה… נשמתי לרווחה רק כשהמטוס היה באוויר! הסימבוליות משמעותית עבורי ולכן היה לי חשוב לטוס בדיוק ביום שבו מסתיימת שנת אבל כפולה. מעין טקס אישי שיעודד אותי לקום מהאבל. במקביל כבר הסתמן שעסקה להחזרת החטופים קרובה. הרגשתי שאני, וכולנו, בפתחה של תקופה חדשה.

בפועל, לא הרגשתי שום דבר שונה… עדיין כואב, מלא געגועים וההבנה שזה נגמר חורכת את הלב. ככל הנראה ולהבדיל אלפי הבדלות, זה גם מה שיחוו החטופים שיחזרו וכולנו כישראלים. אין תרופה לכאב שאנחנו חווים, אך האינסטינקט האנושי הבריא הוא להמשיך הלאה. לטובת הסימבוליות הזאת חוויתי סטרס כזה שאני לא מכיר באופן אישי. ימים של מפגשי אימון אישי ו/או אימון עסקי משעות הבוקר המוקדמות ועד הערב המאוחר. להספיק להשלים דוחות של כל הסיישנים. זאת במקביל לכל כך הרבה דברים שדורשים את טיפולי בזמן שאין לי. הכל היה כל כך לחוץ שאפילו כבר לא היה לי חשק לטוס. לי???

חשבתי על אבא. שהיה בן אדם מאוד פרקטי. אחרי צבא, בכל פעם שהוא אמר לי לסגור את הכסף שבעו"ש בפק"ם, התעצבנתי. עניתי בחוסר סבלנות שזה לא מעניין אותי. התעניינתי אז בצ'כוב ובאיבסן ועל ההתעסקות בכסף ובבירוקרטיה הסתכלתי בבוז. עד גיל 30 חייתי בעולם משלי. יש מצב שהוא היה יותר טוב אבל לא ממש מחובר למציאות. הראש שלי היה בעננים אז היתה שם אחלה בריזה. יחד עם זאת, כשנכנסתי לעולם האימון האישי והעסקי אימצתי ערכים חדשים של אחריות, גדילה, תכנון וחשיבה קדימה. המיינסט שלי השתנה ומאז התחלתי יותר להתעניין בנדל"ן מאשר בתיאטרון.

אז סימבולי או פרקטי, זאת השאלה? אבא וגם אימא היו מאוד פרקטיים. ובי יש היום את שני הצדדים. כמו יין ויאנג. אפשר להגיד שהראש שלי עדיין בעננים אבל הרגליים שלי נטועות עמוק בקרקע. והקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים בשנה האחרונה. זאת הדרך הכי מדויקת לתאר את קשת הרגשות שלי. יחד עם זאת אני נחוש להתחיל לבנות מחדש. להתחבר לעצמי שוב. לאני שתמיד מתחדש ומתפתח. לכן טסתי לבד לאתונה לשבועיים וחזרתי עם מלא חוויות ותובנות שאשתף אתכם בבלוג מסע אישי זה.

החיים שלך, המשחק שלך – אם תבחרו להסתכל עליהם דיפרנט

בעודי מסיים בלחץ את האריזה הסופית אני שומע ברדיו בחצי אוזן את דורי בן זאב: "ואם אתם נמצאים באתונה הבוקר. מה אתם לוקחים איתכם לפקק? ג'ירוס כמנת פתיחה? ציזיקי קטן? הרדיו באתונה מדווח יאסו לנהגים עם הסופלקי. נהג אחד שולף בוזוקי ומתחיל לשיר. נהג אחר פותח חלום לים התיכון". מיד התמלאתי תקווה ש"אולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון, איזה אושר מתגנב אל החלון". מה שבדיעבד התגלה כ"שבור רגל", כאשר בשדה התעופה באתונה חוויתי תאונה מביכה במיוחד… "לא הכל חייבים לשתף", אימא היתה אומרת. שם חיכה לי דימיטריס, נהג מונית צעיר ויפה תואר שובר כל סטראוטיפ. כנראה זה גרם לי, שלא כהרגלי, לשבת לצידו ולא במושב מאחור.

בחצי שעה נסיעה נכנסנו לשיחות עמוקות. הוא שיתף אותי שלפני שנה אכל דג מורעל ורק לאחרונה החלים. זה גם מה שהביא אותו לעשות הסבה מקצועית ממציל ומאמן כושר לנהג מונית. הוא סיפר לי על הפרידה מהחברה שלו, תאילנדית שגרה בגרמניה. אני שיתפתי אותו בעבודה שלי, על ההורים שנפטרו ועל התמודדות עם אתגרים אישיים. אז הוא שאל אותי שאלה שמהדהדת לי בראש עד עכשיו. "אתה דואג ומחזק כל כך הרבה אנשים, מי דואג לך?". הבטחתי לו שאחשוב על זה במהלך המסע. אני מסתכל על החופשות, וגם על החיים, כמשחק. כמו שדורי בן זאב הוסיף ואמר: "כשאתה מחזיק בתקווה אתה מחזיק את היכולת לשנות את עולמך. תקווה היא הנוצה שמושכת את נשמנתנו לשיר גם כשהעולם דומם". אז גם אם העולם דמם בשנה החולפת. לכולנו מאז השביעי באוקטובר ולי באופן אישי. יצאתי מהמונית מוכן להתחיל במשחק.

מזג האוויר הפנימי שלנו – מצאת הנשמה עד צאת השמש

הימים הראשונים באתונה היו קשוחים. קודם כל אתונה היא לא סלוניקי או ברייטון, שהפכו עבורי לבית שני ואותם אני מכיר כמו כף ידי. כשאני נוסע לבד למסע צמיחה אישית אני נהנה לחזור למקום מוכר. חשבתי שאני מכיר את העיר היטב, מאחר ויחד עם בן זוגי חרשנו אותה במשך שבועיים. בפועל מצאתי את עצמי הולך לאיבוד בעיר ענקית ומסועפת. משתהה כמה שדברים משתנים בעשור! ככל הנראה גם בפחות מזה. אם לפני הטיסה חששתי ממזג האוויר, לא הנחתי בכלל שאצטרך לדאוג למזג הפנימי שלי. זוכרים את התאונה המביכה בשדה התעופה? אז בבוקר למחרת הסתבר שמישהי זיהתה אותי מהפייס והיתה עדה לכל רגע. אם את קוראת אז שלחי תמונות!

הגעתי לדירה בעזרת הנהג המהמם מהפוסט הקודם. לקחתי איר בי אנד בי ואווו וממש חדש. אך עדיין דברים לא הלכו חלק… בלילה הראשון לא הצלחתי למצוא את הסיסמה לאינטרנט. למרות שהייתי אחראי ומבעוד מועד ביקשתי מבעלת הדירה שתכתוב לי את הסיסמה. סטביה שגרה בלונדון התעקשה שהיא כתובה מתחת לראוטר. אבל אחרי כל מה שעברתי עד לאותו הרגע המיוחל… זה היה ממש כמו חדר בריחה עם חיפושים קדחתניים, ארוכים ומתסכלים. לבסוף החלטתי לשחרר ולצאת לאכול ולשתות. שעות אחרי זה כשחזרתי מצאתי ברגע את הפתרון! מכירים את זה? כמה חשוב לשחרר.

אמממה… ביום שאחרי היתה תקלה באינטרנט. מצאתי את עצמי מחכה לטכנאי של וודאפון שאיחר. בחוסר סבלנות, הוא האשים את הטראפיק. זה כבר לא יאסו ולא יאסס. זה יותר מזכיר את יס או את הוט. ואפרופו הוט. ביום שאחרי הייתי הרוג והחלטתי לא לצאת, מה שהתברר כהחלטה טובה כי בהמשך גם ירד גשם וקר. רציתי לחמם לפט אוברס מאמש אבל אז התנור עשה קצר ושבק חיים. הנה אני שוב מחכה לחשמלאי בזמן החופשה שלי. ממש כמו בארץ, מי צריך לטוס? הגעתי להבנה שהבאתי את האנרגיה של הארץ לחו"ל. לקחו לי יומיים וחצי לשחרר אותה ולהתחבר חזרה לאנרגיה הפנימית שלי. כשזה עבר, גם פתאום יצאה השמש!

התמודדות עם אתגרים:
אם הטבע מוצא את הדרך אז גם אנחנו!

מאז הכל היה הרבה יותר מנפלא!! השקט שחיפשתי. הזמן עם עצמי. להיות ב-Being. זה הכרחי ולא מובן מאליו בשבילי. באותו יום שהצלחתי להתחבר לעצמי, ולהחזיר את האנרגיה הטובה, כאמור גם זרחה השמש. ישבתי במרפסת בדירה שלי עם כוס יין לבן (טוב נו… עם בקבוק) וחשבתי לעצמי איזה כייף לי!! חיוך התמלא על פניי מאוזן לאוזן. נשמתי את כל האושר הזה. ואז בלי שום הכנה נזכרתי באימא והדמעות פשוט יצאו בלי שליטה. זה קורה מלא, עדיין. אבל לקחתי איתי לאתונה מעיל של אמא, כזה שיושב עלי בול ונותן לי מראה אירופאי. אז אני כל הזמן מרגיש איך המעיל מחמם אותי כשקר. עוטף אותי. ממש כמו אימא.

להתקשר לאימא תמיד היה "תיק" בחו"ל… החופשות שלי תמיד גדושות, אינטנסיביות ומלוות בהרבה יין. יחד עם זאת, תמיד הקפדתי להתקשר לפחות כל 3 ימים. ועכשיו… איך זה חסר!! בפרט בימי שישי. במקרה הגעתי למתחם פופ-אפ בכיכר סינטגמה עם מייצג של פרפרים מיוחדים. נזכרתי בפרפר המיוחד שנכנס לדירה של ההורים בשבעה של אימא. אחד מאותם מסרים שמגיעים פה ושם. ותמיד זה מרגש, משמח, מעציב ומחזק בו זמנית.

יש לי מעל 30 מתאמנים בו זמנית, לרב הם לא ממש מתעניינים לשלומי… וזה ממש בסדר ולגיטימי מבחינתי!! כי אני ממש לא האישיו בתהליכי האימון. אני כן משתף מיוזמתי הרבה מהנסיון שלי כשזה רלוונטי ויכול להועיל. אבל ערב אחד קיבלתי הודעה ממתאמן ששאל אותי לשלומי. אחד כזה מוכשר ומצליח אך מתקשה במיינדסט להתמודד עם אתגרים בחיים. אנחנו עובדים על זה חזק והוא ממש משתפר ומתחזק ורוכש את המיומנות. זאת מיומנות נרכשת וכל כך חשובה, ואני אלוף בה. מיד שיתפתי אותו במה שאני חווה, בדיוק כמוהו, כל הזמן מרים את עצמי מחדש. כל כך קל לשקוע אבל ממש כמו השמש, אפשר וזה בידיים שלנו לזרוח כל יום שוב מחדש. אפילו תוך שעה. או דקה. בדיוק כמו שהיה כתוב בגרפיטי מול העיניים שלי בטברנה שבה ישבתי: "אם הטבע מוצא את הדרך… אז גם אנחנו!"

דברים משתנים ונשארים אותו דבר, בו זמנית

כאמור לפני 10 שנים אני ובן זוגי היינו באתונה כמעט שבועיים ונהננו מכל רגע. הרבה משתנה בעשר שנים. הרבה השתנה לי בשנה אחת… היתה מסעדה אחת שאהבנו במיוחד וחזרנו אליה כמה פעמים. בלילה הראשון צעדתי אליה בביטחון. לא היה לי שם או כתובת. אבל "זכרתי" איפה היא נמצאת. כנראה שכחתי כמה אתונה גדולה, מסועפת וכאוטית (במובן הטוב של המילה). כמובן שלא הגעתי אליה… למחרת בעזרת מחקר בגוגל פוטוס עקבתי אחר המיקום והגעתי היישר אל… תחנת אוטובוס. אבל אני אף פעם לא מוותר בקלות, זה גם תמיד משתלם לי. המשכתי לשוטט באזור והגעתי למסעדה נחמדה. איש לבבי בכניסה בירך אותי ביאסס והזמין אותי להיכנס.
התנצלתי בנימוס ואמרתי לו שאני מחפש מסעדה ספציפית. פינתית. צהובה.

הוא אמר לי בהתלהבות "זה אנחנו!" וסיפר שהם עברו מקום לפני כמה שנים. זה היה בימים הראשונים שלי באתונה ועדיין הייתי קצת סקפטי. הבאתי את החשדנות מהארץ, אך התרשמתי מהר מאוד שכאן אין בה צורך. עשיתי וידוא כפול עם האישה בדלפק כי סחבק לא פרייר. ובזמן ששאלתי אותה "עברתם מקום?" וואלה זכרתי את האישה האנרגטית עם השיער האדום, דינה! אז כן, זה אותו מקום. אפילו אותו צוות. אבל לא היה את מנת הדגל, ג'ירוס קלאמרי. הם סיפרו לי שלא היה לזה ביקוש, ואני הישראלי, לא הבנתי איך זה יכול להיות?! מסתבר שדברים משתנים אבל גם באותו זמן יש דברים שנשארים אותו דבר. ימים אחרי זה ביקרתי בתערוכה של אמן יווני נחשב, דימטריוס קונדוס. תערוכה של רישומים שיצר בשנת 1961 בפריז, בשם: "טרנספורמציה – עננים – גשם". האמן התמקד בחקר השמיים המעוננים והגשם בסדרת עבודות שמבטאות את הקבוע והמשתנה שבטבע. לדבריו: "הכל משתנה, ובכל זאת הכל נשאר אותו דבר. דברים עשויים מאותו חומר, לובשים צורות שונות. אני שואף ללכוד את הכוח של הטבע לשנות תוך כדי שהוא נשאר קבוע".

אימא קוראז' – מלחמות ושחיתות מאז ומעולם

צפיתי בהתרגשות בהצגה "אמא קוראז'" בתיאטרון הלאומי. ואווו!! מי שלא מכיר, המחזה של ברטולט ברכט מתרחש במהלך מלחמת שלושים השנים (1618–1648). העלילה עוקבת אחר אנה פירלינג, המכונה "אמא קוראז'", סוחרת נודדת שמתפרנסת ממכירת סחורות לחיילים משני צדי המלחמה. היא מאמינה שהמלחמה היא הזדמנות למקור פרנסה עבורה. במקביל היא מנסה לשמור על שלושת ילדיה, אותם היא מאבדת אחד אחר השני עבור אותה מלחמה שניסתה להרוויח ממנה. מחזה אנטי מלחמתי שמדגיש את המחיר האנושי הכבד של מלחמות, שחיתות והרוע האנושי שמתלווה אליהם.
באחת הסצנות רואים קבוצה של חיילים שכל אחד משתף למה הוא רוצה שהמלחמה כבר תגיע לסיומה. כל אחד עם חלומות של הגשמה עצמית ומימוש.

לא יכלתי שלא לחשוב על החיילים שלנו והחללים שעבורם זה מאוחר מדי. אימא קוראז', לא באמת אמיצה! היא אישה חזקה אבל אופרטוניסטינת שבסופו של דבר נשארת חסרת כל. מזכירה לי את המנהיגים וחברי הכנסת שלנו. אלה שמנצלים את המלחמה עבור הרווח הפוליטי שלהם, ומשתמשים בנו האזרחים כמו חיילי צעצוע. האמיצים אמיתיים הם החיילים. החטופים. התצפיתניות שהשתחררו ממש באותו יום. ההורים שלהן ושל כל החטופים שעדיין בשבי ושל החיילים בחזיתות והחללים. כשלא יהיו אינטרסים, לא יהיו יותר מלחמות. זה עד כדי כך פשוט! ובינתיים טוב שעדיין יש תיאטרון אמיתי. הוא גורם לאנשים לחשוב עוד על דברים שלא משתנים. ועל אלו שכן משתנים. הוא גם מזכיר לי את אימא אמיצה אמיתית, שלי.

התמודדות עם אתגרים אנטי ישראליים

כשהגעתי לאתונה היתה לי הרגשה שלא נעים להיות ישראלי. גם אם זה היה רק בראש שלי… כששאלו אותי "מאיפה אתה?" אז ישר רץ לי בראש מלחמה ועזה. הרגשתי כמו מהדורת חדשות בשר ודם. יחד עם זאת לא אמרתי שאני מצרפת כמו לפני שנים כשהייתי בארון. ווי. גם לא שלפתי את הקלף הפולני. או אמרתי 'יא' כששאלו אותי אם אני גרמני. דווקא אחרי ה-7.10 חשוב לי מתמיד לעמוד מאחורי הזהות הישראלית. יחד עם זאת כן מצאתי את עצמי עונה "איים פרום תל אביב". איכשהו זה הרגיש הרבה יותר נח. תל אביב משדרת ים, חיי לילה, ליברליות, להט"ב. וגם ככה כבר שנים אומרים לנו שאנחנו מדינה. תכלס, לרוב המקומיים גם לא באמת שואלים.

בלילה השני ישבתי במסעדה בפינת הרחוב שבו גרתי. טברנה שמחה עם צעירים ומבוגרים, מוזיקה, אלכוהול, דיבורים ועשן סיגריות. מה צריך יותר מזה?? האווירה היתה מדהימה. באיזשהו שלב עשיתי סלפי ומה אני רואה ממש מאחוריי??? דגל פלסטין. לרגע נלחצתי. זה בהחלט לא היה נעים… אבל מהר מאוד גייסתי את ההגיון. זה שהם תומכים בפלסטין לא אומר שירצחו אותי עם ג'ירוס. אני משוכנע שהחוויה דומה לזאת של מוסלמי שנכנס למסעדה באל.איי שבה דגל ישראל. ובכלל, מי צריך את הפיוז'ן הזה של אוכל ופוליטיקה?! היה ערב מהמם ואוכל משובח. ככל שהימים עברו והתחלתי להכיר את השכונה, ונחשפתי לאין סוף דגלים של פלסטין וכתובות, חלקן ממש לא נעימות. כמו Fuck Israel ואפילו אמירה על השביעי באוקטובר…

עם הזמן סיפרו לי שזאת שכונה אמנם היפסטרית ושווה, אך מאוד left wing ואפילו אנרכיסטית. אם כל זה היה לפני השביעי באוקטובר, וואלה… כל אחד זכאי לדעותיו וגם לגיטימי לגמרי לרצות מדינה לפלסטינים. אבל השביעי באוקטובר פצע את הלב. ראיתי כתובת גרפיטי אחת בכל אתונה ביוונית/אנגלית של free hostages. שאר הבעות התמיכה שתמצאו בעיר הם בעברית. שזה גם מרגש! אגב, האנשים עצמם מקסימים כולם. חלקם ממש תומכים ואוהבים את ישראל וחלקם פשוט לא עושים מזה אישיו. אבל דבר אחד חסר לי… לא נתפס בעיני שאין באמת אמפטיה למה שעברנו ועודנו מתמודדים. אני לא יודע אם עשינו עבודה רעה בהסברה. אולי זו אשמת מהדורות החדשות הבינלאומיות. או שזה פשוט טבעו של עולם. כי בינינו, גם העולם שלנו לא נסדק מול זועות באפריקה ואוקראיינה. לדאבוני לא חסרה אלימות וזוועות בעולם. העולם שאני מאז ומתמיד משתוקק לראות ולחוות ככל האפשר. הוא גם עולם שלפעמים אני לא באמת מצליח להבין… גם כשהוא מגיע עם צזיקי ומוסקה.

ישראלים באתונה יש בטונה, אבל אני דיפרנט

יש מלא ישראלים באתונה. מדי אם אתם שואלים אותי… הם בעיקר מרוכזים בזארה, H&M ובשלל המקומות המתויירים. בדרך כלל מסתובבים בחבורות גדולות ורעשניות. הם בטח לא נמצאים בשכונה שאני גר שהיא היפסטרית ולא מתויירת. מדי פעם, שמאסתי בלהקשיב לעצמי… שזאת מטרת הנסיעה. אני מקשיב לשיחות של אחרים. אף אחד לא מניח שאני ישראלי. לא במראה, בלבוש או במבטא. צרפתי, ווי. אבל… השיחות כל כך משעממות! אם עידני לקח את החוברת לבית ספר. כמה עלתה הארוחה היום לעומת אתמול. ריבים ומתחים זוגיים. ויש את הרגע שמגיע החשבון לשולחן של חברה ישראלים וזה ממש מצחיק! אז מהר מאוד אני חוזר לעצמי. אדם בתוך עצמו הוא גר. בתוך עצמי אני גר. ועם זאת הנה רגע אחד מרגש בתוך השיטוטים האינסופיים שלי ברחבי אתונה. יאסו לעוד בשורות טובות ובאמת רק אהבה תציל אותנו. פה באתונה יש בכמויות.

המתאמנת היווניה הראשונה שלי

הייתי בפתיחה של תערוכה שווה בלב אתונה. היה קלאס! באיזשהו שלב שאלתי איפה אפשר לעשן, ובעלת הגלריה כיוונה אותי למרפסת קטנטנה. כל כך קטנה שכשהגיעה עוד מישהי… תחילה היא אמרה לי שהיא תחכה כשאני אסיים. אמרתי לה שיש מקום ופתחנו בשיחה. מסתבר שהיא בת של אחד האמנים שהציגו בתערוכה. שחקנית. שאלה אותי מה אני עושה ואמרתי לה שאני מאמן עסקי ומיינדסט. "מה זה אומר?" היא שאלה. "את לא מכירה?" אמרתי מופתע. כולם פה יודעים מה זה קואצ'ינג, למרות שנראה שפסיכולוגים עדיין יותר פופולריים במדינת הפילוסופים. "אני יודעת מה זה לייף קואצ'ינג…אבל מיינדסט?" היא שאלה ואני הסברתי לה שזה דומה, אך מבוסס מדעי המוח. "אתה עובד גם אונליין?" היא הפתיעה אותי בשאלה, וסגרנו פגישה למרץ. חזרתי לבעלת הגלריה האנרגטית ואמרתי לה שזאת בכלל לא מרפסת קטנה… אלא מרפסת ענקית! על הדרך לקחתי עוד כוס יין. זה לא שלקוחות בינלאומיים חדשים לי. אבל בדרך חזרה לדירה שלי חשבתי לעצמי "הי, אני אשכרה יכול לעבור לגור ביוון". יאסו!

כל דבר טוב מסתיים וכייף גם לחזור לשגרה

נחתתי בארץ היישר אל חדר האימונים לימים של סשיינים מבוקר עד ערב. התגעגעתי!! היה זה מסע אישי של התמודדות עם אתגרים כחלק מתהליך האבל. צמיחה אישית וחיזוק חוסן פנימי לאחר האובדן הקשה. מעבר לכאב חיפשתי ומצאתי משמעות בשינויים. חזרתי מחובר לעצמי וזה אפילו לא דרש טיפוס על האולימפוס.

רוצה להכיר, ללמוד ולהתחבר לעצמך?

מהם 49 דפוסי החשיבה האוטומטיים שמניעים אותך – גלו באופן מבוסס מדע ומדויק!

האם המוח שלך יותר נוטה לשמור על הדברים הדומים או לחפש דברים שונים?

איך המוח שלך מגיב בזמן התמודדות עם אתגרים אישיים בחיים?

הירשמו לתהליך אימון אישי ו/או עסקי (קואצ'ינג) צמוד איתי