הפוסט נכתב בתאריך 25 בדצמבר 2025, בשעה 11:27, על ידי עדי פרבר
האם עצרתם פעם לחשוב על הקשר הלשוני והסימבולי המרתק בין המילים "שן" ו"שנה"? בתרבות שלנו, שן מסמלת לעיתים כוח וחיוניות, אך גם מביאה לעיתים כאב עמוק שדורש טיפול יסודי. כשחושבים על זה לעומק, המעבר בין השנים מזכיר תהליך דנטלי: לפעמים נדרש רק ניקוי קליל, ולפעמים טיפול שורש מעמיק לתיקון היסודות. בבלוג הזה אשתף בתובנות אישיות על אובדן שהתרחש במקביל לטיפול שיניים מתמשך… וכמובן הקשר לתובנות מתוך תהליכי אימון אישי ועסקי. לא ראיתי הרבה רופאי שיניים בחיי. גם לא חוויתי טרגדיות גדולות, טפו טפו… עד שהן הגיעו בצרורות ב-2018.
היה זה יום רגיל של מפגשי אימון מבוקר עד ערב עם הלקוחות שלי בקליניקה. כשראיתי עשרות שיחות שלא נענו מבני משפחה, הבנתי שמשהו קרה. ביקשתי מהמתאמנת, תסריטאית מוכשרת שעברה תהליך מרגש, לעצור הכול. "אמא נדרסה", התבשרתי, ומאז החלה רכבת הרים מטלטלת. שנה וחצי של אשפוז, ניתוחים, ואמא שניצחה את הבלתי אפשרי. ואז אבא מתדרדר, קורונה, אימא חלתה בסרטן, השביעי באוקטובר. לבסוף, הוריי נפטרו במעבר בין 2023-2024 בהפרש של שבועיים. אחרי שנתיים של אבל והחלמה, החלטתי לזמן את פיית השיניים כדי להגשים משאלה לשנה שונה ודיפרנט.
שנת 2023. עוד לפני השביעי באוקטובר, כשהיו לי עדיין הורים, הלכתי לרופא וגיליתי שאני צריך טיפול שורש. אני זוכר שסיפרתי לאמא כשישבנו בבית קפה אחרי טיפול כימו, וצחקנו שזה סימן מובהק לכך שאני כבר בשלהי שנות ה-40. לא חוויתי משבר גיל קלאסי, אבל עם טיפולי השיניים המורכבים והמאבק היומיומי בשערות באוזן, התחילה לחלחל ההבנה שאני כבר לא ילד. אובדן ההורים היה החותמת הסופית. זכיתי לעבוד במקצוע בו אני רואה בכל יום אנשים משנים התנהגות מהשורש, אך גיליתי שיש גם מצבים בחיים שאי אפשר לתקן, ויש כאבים שאי אפשר לרפא. טיפול שורש כבר לא מספיק.
הסיפור האישי שלי הוא בעצם הסיפור של כולנו, כי השביעי באוקטובר עקר מכל אחד ואחת מאיתנו משהו יקר. את תחושת הביטחון, את התקווה לשלום, ואת האמון הבסיסי. פתאום, הצורך בטיפול שורש הפך לצורך כואב בעקירה. בביקור מאוחר יותר בקופת החולים התבשרתי שמאוחר מדי לטיפול משקם, והאפשרות היחידה שנותרה היא עקירה. בדצמבר שעבר, שנה בדיוק אחרי פטירת הוריי – עקרו לי את השן. לא תיקון ולא שיקום. נשאר חור שמרגישים כל הזמן, כמו החלל שהאובדן משאיר בנפש. הריפוי של האבל מזכיר את ההחלמה מעקירה. כמו דימום פנימי בלתי פוסק, עד שהכאב מתמתן.
אם הייתם אומרים לי אז כמה משמעותי יהיה התהליך הזה, פיזית וסמלית, לא בטוח שהייתי מבין. בסופו של דבר, טיפול שורש ועקירה הם הרבה יותר מסתם פרוצדורה רפואית. הוא עוסק בשיקום, בהעמקה ובלקיחת אחריות על מה שיש במקום לוותר. כשחושבים על זה, זה בדיוק מה שאני עושה עם הלקוחות שלי בתהליכי אימון עסקי וכמובן אימון אישי. כלומר, גם האימונים הם סוג של טיפול שורש המשנה חיים ותוצאות מהליבה. אז אם הייתי שולח אליך את פיית השיניים שתגשים משאלה לשנה החדשה, מה היית רוצה שיקרה? ומה היית בוחר לעקור מחייך כדי לאפשר זאת?

פיית השיניים היא דמות פולקלוריסטית מרתקת שמבקרת ילדים בלילה, לוקחת שיני חלב שנפלו ומשאירה תמורה סמלית. מקורה נעוץ במאה ה-10 במסורות נורדיות שנקראו "tand-fe", שם שילמו הורים לילדים עבור שיניים שנפלו. באירופה ובצרפת היו דמויות דומות, כמו עכברי שיניים או פיות טובות, שנועדו להגן מפני רוחות רעות. הצורה המודרנית התגבשה בארצות הברית בתחילת המאה ה-20 והופיעה במחזה ב-1927. גם בישראל פיית השיניים פופולרית ומטרתה ליצור זיכרונות חיוביים סביב אירוע טבעי אך מורכב. הורים רבים ממשיכים את המנהג כדי להפוך את החוויה לקסומה, ממש כמו סנטה קלאוס לקראת השנה האזרחית החדשה.
אחד המחקרים המרתקים על פיית השיניים נערך בשנת 2007 ופורסם בכתב העת Applied Cognitive Psychology. המחקר בחן כיצד אמונה בפיות משפיעה על זיכרון של ילדים בני 5-6. החוקרים ביקשו מהילדים לספר על נפילת השן בשתי צורות: "באמת" (עובדתי) ו"בכיף" (דמיוני). התוצאה הייתה מובהקת: ילדים שמאמינים בפיית השיניים שילבו תיאורים קסומים ועל-טבעיים גם כשהתבקשו להיצמד לאמת, בעוד שילדים ספקנים נותרו צמודים לעובדות היבשות. הממצאים המחישו עד כמה דמיון, אמונה והאופן שבו אנו מנחים את הזיכרון יכולים לעצב את תפיסת המציאות שלנו, תובנה רלוונטית גם לעולמות של פסיכולוגיה התנהגותית ועיצוב תודעה בוגרת.
מחקר שוויצרי נוסף של רפאל פטקאס מאוניברסיטת ציריך, שפורסם ב-2017 ב-Medical Journal of Australia, בדק 1,200 הורים לילדים בני 6-8. המחקר בחן האם ההורים בחרו לשחק את תפקיד הפייה וכיצד. נמצא כי כ-71% מהילדים אכן "זכו" לביקור לילי, והגורם המשפיע ביותר על ההחלטה היה רמת האמונה של הילד עצמו בפייה. גובה התשלום, לעומת זאת, לא הושפע מהתנהגות הילד אלא בעיקר ממאפיינים סוציו-דמוגרפיים של האם. זה מוכיח שגם במיתוס תמים, הקונטקסט החברתי והבחירות שלנו כהורים מעצבים את חוויית הערך העצמי של הילד ואת תפיסתו הראשונית לגבי כסף ותגמול.
חוקרים רבים מציעים שהמפתח להבנת פיית השיניים טמון בתפקידה החיובי בהתפתחות הפסיכו-חברתית. ברנדון בארקר מדגיש את חשיבות הדמות בריטואליזציה של אבני דרך התפתחותיות. סינדי דל קלארק מצביעה על ערכה של האגדה ביצירת מוטיבציה לילדים לצלוח את חוסר הנוחות שבאובדן שיני החלב. בעצם, הפייה עוזרת לעבד חוויה שיכולה להיתפס כטראומטית. גם המחקר המדעי תומך בכך ששימוש במטפורות טיפוליות מאפשר לנו לעבד חוויות מורכבות ולגשת לכאב בצורה עקיפה אך מרפאת. פסיכולוגים טוענים שפיית השיניים מסייעת לילדים להשלים עם תהליך ההתבגרות והפרידה מהילדות. זוהי לרוב האגדה הראשונה שילדים מפסיקים להאמין בה. הם מגלים את האמת עוד לפני שסיימו להחליף את כל השיניים, כשלב טבעי וראשוני בהתבגרותם.

אמנם לא פגשתי את הפייה בילדותי, אבל אני רואה דמיון רב בין תהליכי אימון אישי לטיפול שורש. אנשים מגיעים אליי כשהם חווים תקיעות וקושי שמלווה אותם זמן ממושך, לעיתים אפילו מתקשים להסביר למה. זה בדיוק כמו כאב שיניים מתמשך שמתעלמים ממנו, עד שאין ברירה אלא לטפל בו מהשורש. למעשה, כמו ששן מוזנחת מייצרת כאב כרוני עד עקירתה, כך גם דפוסי התנהגות מזיקים. בטיפול שורש לא מטפלים רק בכאב השטחי, אלא חודרים לעומק הבעיה כדי לפתור אותה מהיסוד. גם באימון, איננו מסתפקים בסימפטומים אלא חוקרים את החסמים המעכבים כדי לאפשר פריצת דרך אמיתית.
בדומה לרפואת שיניים, המטרה של תהליך אימון אישי היא שימור במקום עקירה. אם ניתן להציל את השן ולשקם אותה, תמיד נעדיף טיפול שורש איכותי על פני אובדן. עיקרון זה נכון גם לחיים ולעסקים: במקום לזרוק הכול ולהתחיל מאפס, אפשר לשפר, לדייק ולהציל את הקיים. בעזרת כלי אבחון כמו Accumatch שמזהה דפוסי חשיבה כרוניים שמעכבים התקדמות. אנו מזהים דפוסים לא מודעים ומאפשרים ללקוח לבנות על היסודות הקיימים במקום לוותר עליהם. השקעה בטיפול שורש אישי או עסקי מחזירה את עצמה לאורך שנים, ממש כמו שן מטופלת היטב המשרתת אותנו נאמנה ומאפשרת לנו להמשיך לחייך ולתפקד.
למרות המאמץ לשמר, יש רגעים שבהם ההשלמה עם המציאות היא הכרחית. לפעמים אין מנוס מעקירה, בדיוק כפי שאין לנו שליטה על הזמן החולף או על המוות. לוקח זמן לעכל שהמצב החדש הוא קבוע – שהשן לא תחזור, שההורים לא ישובו – וצריך ללמוד לחיות לצד החוסר. גם אחרי שהשן נעקרת, נותר חלל שמרגישים אותו בלשון כל הזמן, ממש כמו הריק שהאובדן מותיר בלב. הגוף והנפש מסתגלים לאט למציאות החדשה, אך הצלקת נותרת כזיכרון למשהו שהיה חלק בלתי נפרד מזהותנו השלמה. השלמה עם אובדן היא חלק חיוני של תהליך הריפוי. לפעמים יש צורך לעקור את מה שכואב כדי לפנות מקום לצמיחה מחודשת.
אף אחד לא קם בבוקר ואומר בשמחה: "איזה כיף, היום יש לי טיפול שורש!". זהו תהליך לא נעים ולעיתים כואב, אך הוא חיוני למניעת סבל עתידי. כך גם באימון אישי: מי שמוכן לצלול פנימה ולהתמודד עם הפחדים והאתגרים, מגלה שהריפוי משתלם. בנוסף, כמו אחרי עקירה, יש תקופת החלמה שבה הכול מדמם וכואב. גם באבל ישנן תקופות של סערה רגשית עד שהכאב מתמתן. תהליך האימון דורש אומץ לגעת בנקודות הרגישות, אך הוא מוביל לחיים בריאים יותר, יציבים ומלאי משמעות, ומאפשר לנו לצמוח מתוך הקושי.
בדצמבר שנה שעברה סיימתי את הטיפול. עקרו לי את השן ולאחר מכן התקינו לי שן תחליפית. אך לאובדן היקרים אין באמת תחליף. כשמאבדים שן, לומדים לשמור במסירות על אלו שנותרו ולהעריך את הקיים. כשמאבדים אנשים קרובים, מבינים עד כמה המשפחה, החברים והזיכרונות הם נכס שיש לטפח. להוקיר את היכולות וההצלחות שלנו וביניהם תהליכי אימון אישי בשיטת DIB שאני מעביר. השנה הזו לימדה אותי לא רק לתקן את מה שאפשר, אלא גם לתת מקום לחלל שנשאר. אני מאחל לכולנו שנה של שמירה על הקיים, של אומץ לעקור את המיותר, ושל צמיחה אישית אמיתית מתוך השורשים שלנו.