הפוסט נכתב בתאריך 17 באוקטובר 2023, בשעה 7:51, על ידי עדי פרבר
מי חשב על קואצ'ינג בזמן מלחמה כשבשישי, שמחת תורה, עוד עשינו על האש. יום למחרת כבר נשרף לנו הלב. קמנו ב-6:30 לאזעקה לא צפויה ומאוד מהר הבנו שהמציאות כבר לא תהיה אותו דבר. שבת שחורה של עדכוני חדשות שוטפים נון סטופ. ואני בכלל בגמילה מעל שמונה חודשים מהחדשות. אם זה לא מספיק אז בחצות היום אחי מתקשר בבהלה שאבוא לקחת את אימא לבית החולים. אני ובן זוגי טסנו מהבית, הכבישים היו ריקים וכבר היה ניתן להבחין בחיילי מילואים בצמתים מבקשים להגיע לבסיס שלהם. גם אמא לא אותו דבר מאז אותו יום… אף אחד מאתנו.
במוצ"ש, לקראת שבוע אימונים חדש אל תוך מלחמת חרבות ברזל, נזכרתי בימים הראשונים של הקורונה כשאי ודאות ופחד היו באוויר. אז הצלחתי בנחישות לגייס את כל המתאמנים להמשך רציף של אימונים בזום. בזמן שמרבית המאמנים נשארו ללא עבודה שבועות ארוכים, אצלי הקליניקה היתה בתפוסה מלאה. תחושת שליחות של לסייע לאנשים, עסקים וחברות בתקופה משברית היתה מאוד מספקת. אפילו קיבלתי אישור מיוחד בימי הסגר כדי להגיע לחברות שמוגדרות כעסקים חיוניים. גם הפעם הכוונתי עצמי לאתגר דומה וכשקיבלתי מעט וואטסאפים מהססים לגבי האימון, מיד רתמתי אותם לחשיבות בקיום מפגשי הקואצ'ינג.
דווקא בעת משבר ו/או אי ודאות אימון אישי מאפשר לבטא דעות, מחשבות, תחושות וחששות באופן מלא, מכיל וללא שיפוט. מאפשר להעצים חוסן אישי מתוך הקושי ולבנות דרכי התמודדות אפקטיביות. דווקא בשעת משבר ואי וודאות השימוש בכלים האימוניים חשובה מתמיד. ממש כמו שהנוהל במטוס הוא שהורים קודם צריכים לשים על עצמם מסיכת חמצן, כדי להיות מסוגלים לעזור לילדים שלהם. כך אנחנו כבני זוג, הורים, מעסיקים, מנהלים ומנהיגים – אנחנו צריכים לשמור ולחזק את עצמנו כדי שנוכל להיות שם בשביל אחרים.
כבר באימון הראשון הבנתי שהפעם זה יהיה מאתגר מתמיד. על הבוקר פגשתי מתאמן שהגיע דרך המלצה של חבר שכבר סיים אצלי תהליך אימון. עברו מאז חודשים ארוכים ועדין הוא היה הראשון שעלה לי בראש באותו בוקר שבת ארור. הנחתי שהוא עשוי חלילה להיות במסיבת הטבע ברעים, אז שאלתי לשלומו בוואטסאפ והוא ענה לי מיד שהוא בסדר גמור. שלחתי לו לב. במהלך פגישת האימון גיליתי שהוא כן היה במסיבה והצליח לברוח… הלב לא נתן מנוח אבל הייתי חייב להמשיך לרצף האימונים הבאים.
אימון עסקי לבעל עסק מתחום האירועים שכל העבודות שלו לחודש הקרוב התבטלו. סייעתי לו להבין כיצד עליו להיערך ולהתנהל פיננסית ותזרימית. גם כיצד לנצל את הזמן שהתפנה שלא בשליטתו, כהזדמנות לפתח את העסק קדימה. פגשתי בעלי עסקים רבים בלי מוטיבציה, עם קושי להניע עצמם, קושי לשבת ולעבוד. שזנחו את ההרגלים המנצחים שלהם לטובת צפייה בחדשות. התמודדות עם שלל דילמות עסקיות מורכבות. חלקם הרגישו לא נעים להמשיך בשגרה, שלא לדבר על לפרסם, לשווק ולמכור את המוצרים והשרותים שלהם. חלקם היו ממש בחרדה לעתיד. כאלה שאין להם חשק לעשות שום דבר ואחרים שלא נעים להם לעשות שום דבר בימים כאלו.
באימון מנהלים בעסק משפחתי מצליח כבר ביום שלמחרת היה מעורב בגיוס והעברת תרומות לנקודות איסוף. מתאמן אחר סיפר לי שמיד אחרי האימון הוא נוסע להתנדב ולהוביל שיירות סיוע ופינוי מהעוטף. אחריו מנכ"ל שחיכה בציפייה שיגייסו אותו והיה חסר סבלנות להיתרם ולרדת לשטח. היה גם מנכ"ל אחר שהתפלל שלא יגייסו אותו, וגם זה בסדר. מנכ"ל אחר, של חברה בינלאומית, חשש מתרחיש שלא יהיה אינטרנט בעת הלחימה מתוך האחריות שלו לניהול חברה. מתאמן ששמע על שמאמן הספורט שלו מהתיכון נהרג. מתאמן שאיבד 3 חברים טובים במסיבה ברעים. ואחד שסבתא שלו היתה במשך שעות נצורה לבד בממ"ד בעוטף עזה עד שהגיע החילוץ.
באימונים האישיים ובגזרת אימוני חברה פגשתי אנשים מבואסים, עצובים וכואבים. היה הרבה חוסר אונים וכעס – על החמאס, על הממשלה. מתאמנים שחווים חרדות, חלקם בפעם הראשונה בחייהם. גברים שדואגים לנשים שבחרדות, נשים שדואגות לבעל שגוייס. הרבה פחד ודאגות להווה ולעתיד. פגשתי עובדים ומנהלים שלכל אחד מהם היתה זוית או מפגש עם הטרור. בשכבת הגיל של המבלים במסיבה כולם הכירו מישהו שנרצח או נחטף. בשכבות הגיל המבוגרות הורים שילדים של החברים שלהם נעדרים. מתאמן אשקלוני שלקח את המשפחה לתל אביב, חוץ מאבא שהתעקש להישאר בבית כי הוא לא אוהב שינויים. ומתאמן אחד שהיה בעבר בפיגוע והאירוע החזיר זכרונות שרדפו אותו כאילו כלום לא השתנה.
שעת האימון הכי מרעננת היתה דווקא עם מתאמנת מסרי לנקה שפגשתי לראשונה. עובדת בחברה בינלאומית שאני מאמן ונפגשנו לנתח את תוצאות אבחון מנהלים שלה. בשניה שהמסך עלה הופתעתי מאוד מאחר ולא הכינו אותי שאותה עובדת היא מוסלמית שחובשת בורקה. בדקות הראשונות היא שאלה לשלומי, הביעה אמפטיה ואף אמרה שאם לא מתאים האימון עכשיו זה בסדר שנדחה למועד אחר. אך לא יכלתי להסכים להצעה בהתחשב שאחד הדברים שעלו באבחון שלה זה דחיינות גבוהה 🙂 תוך כדי האימון נשמעה אזעקה, הסברתי לה שאני הולך להתגונן למס' דקות ומיד אשוב. בעזרת השם.
בסוף יום שלישי היתה לי תחושה גבוהה של משמעות וסיפוק. קיבלתי תגובות מהמתאמנים, גם מכאלה שהתלבטו אם להגיע, על חשיבות המפגש עבורם. מנהלים בחברות הודו לי על העבודה עם העובדים שהעניקו לה מקום לפרוק, לעבד רגשות וגם להתמקד במשימות של הפרק. מצאתי את עצמי מסביר למתאמנים על חשיבות החוסן האישי שלנו (שלא בימי מלחמה אנחנו קוראים לזה העצמה). עשיתי הקבלה על הצורך בחוסן לאומי שכולם מתחברים אליו, כדי להדגיש שזה עובד גם במיקרו בעולם הקטן של כל אחד מאתנו.
אבל ברביעי כבר מצאתי את עצמי עם חצי יום חופש כשמפעל שאני מאמן ביהודה ושומרון נסגר בעקבות הוראה בטחונית. אז גם הגיעו צווי 8 וגיוס למילואים של 10 מתאמנים שדילל לי הלו"ז ואיפשר לי לעכל את כל מה שעברתי. כי לא רק המפעל נסגר, אלא גם הבנק סגר הכח נגמר והלב נשבר. באותו יום כבר התקיימו לוויות בבית הקברות של גבעתיים שנמצא ממש סמוך לביתי. בשעות הצהריים נשמעו יריות וקולות של אל מלא רחמים. ואותו מתאמן שהיה במסיבה? בסוף היום מיד התקשרתי אליו ושמעתי כיצד ברח מחולייה של 15 מחבלים. ועל הלוויות של חברים טובים שלו, שכלפיהם לאל היה פחות רחמים.