כשאני טס לחו"ל, ובשנים כתיקונם זה לא מעט פעמים בשנה, אני מיד נכנס למוד של ילד קטן בדיסנלנד. מיינדסט כזה פתוח, סקרן ומתלהב מכל דבר. כאילו עף עם בלון של הליום אל מחוזות חדשים. עם המוות של הוריי לפני כחצי שנה, המלחמה הארוכה שאנחנו חווים בזמן ש-120 חטופים עדיין נמצאים בעזה… הפעם כשהגיעה ההזדמנות לטוס לא נשאר הרבה אוויר בבלון והתלבטתי רבות אם אני כן רוצה או לא רוצה? בהתאם להתנהגות דחיינית שאינה מאפיינת אותי כלל, קיבלתי את ההחלטה רק כשהגיע הדד ליין והייתי דחוק לפינה. זה לא שכל כך רציתי לטוס כמו שלא באמת רציתי להיות פה…

יצאתי למסע אבל מיד זה הרגיש שונה מתמיד. זיהיתי שאני במיינדסט אחר – ללא התשוקה שמאפיינת אותי לחוות ולטרוף עולם. אפילו אדיש (יחסית לעצמי) מול דברים שבדרך כלל היו מסבים את תשומת הלב שלי. כלל לא עשיתי עניין מאוכל שבדרך כלל זה ביג דיל. המעטתי לצלם בעוד תמיד אני מצלם כל "שטות". פחות היה בא לי אינטרקצייה עם אנשים. אפילו מצאתי את עצמי הרבה פעמים פשוט נשאר בדירה וללא חשק לצאת לרחובות היפים של ברייטון ולונדון. בנוסף, אם עד היום גם בכל פעם שנסעתי לבד ולא עם בן הזוג, ארזתי איתי מטרות שאפתניות לפיתוח העסק. הפעם לא רציתי בכלל לפתוח את הלפטופ.

אני אוהב טקסטים ומתחבר אליהם ואוהב לתעד מגוון שלטים שנקרו לדרכי ועוררו בי השראה או רגש חיובי. "תחייה את החיים במלואם כאילו זה מצעד שלעולם לא נגמר" או "תהיה חסר מנוחה, אמיץ ונועז". אך טקסטים קואצ'ינג מעצימים הפעם פחות נגעו בי.

Remind me why I’m here | תזכיר לי למה אני פה?

יחד עם זאת, כמה תובנות כן תפסו את תשומת ליבי והיו בעלות משמעות ובהשראתם אני כותב את יומן חוף ברייטון 2024 שלי. כמו כותרת של תערוכה שזכיתי להשתתף באירוע הפתיחה החגיגי. מיד התחברתי למשפט ששיקף בדיוק את מה שחוויתי. בהחלט היו רגעים שהייתי צריך שמישהו או משהו יזכיר למה אני בעצם פה. ובהמשך גם קיבלתי את התשובות. ספציפית בתערוכה, הסתבר שהנושא שלה הוא מחלת הדמנציה שאיתה התמודד אבי בשלוש שנים האחרונות. במפגש מקרי אחר שיתף אותי בחור בסיפור לא יאומן. בזמן שנסע לטפל באימו המבוגרת והחולה, בן זוגו (הצעיר) בעשרים שנים האחרונות נפטר בפתאומיות. "האם אני כאן בשביל לקבל פרופורציות", שאלתי את עצמי.

זה בסדר להתפרק לפעמים | it's ok to fall apart sometimes

אני לא זוכר מתי בכיתי בפעם האחרונה? עד שאימא נפטרה… עכשיו זה כבר הפך כמעט הרגל. וזה בסדר, אני אוהב את ההרגשה של אחרי הפורקן. רק שבישראל, בשגרה, יש לזה חוקים. במהלך היום אני במפגשי אימון אישי ועסקי אינטנסיביים ועוזר לאחרים. בערב ובסופי שבוע אני בוכה. בחופשה הטשטשו הגבולות והבכי תפס אותי במקומות הכי לא צפויים. לפעמים ברחובות היפים, בחוף הים הקסום, עובר דרך מקומות שמחים והדמעות פשוט יורדות מעצמן באופן אוטומטי. בלי שליטה. טוב לי לקבל תזכורות ואישור שזה בסדר להתפרק לפעמים. גם אם זה ממסעדת פאסט פוד 🙂 

Guys & Doll | ברנשים וחתיכות

יש עוד דברים שהם בסדר בתוך קושי, כמו להסיח את הדעת. אני מזהה שמתאמנים שלי שעם דפוס ביקורת עצמית גבוה מאוד מחמירים עם עצמם ושופטים את עצמם על כך. דווקא אני המאמן, ממליץ על סדרה טובה או דלי של בן אנד ג'ריז. קצת אסקפיזם לא הרג אף אחד וכמה כבר אפשר להתעסק עם עצמנו ועם הרגשות שלנו – מי אמר שזה אפקטיבי ומקדם? אז בנוסף למיוזקל, עליו כתבתי בעמוד הפייסבוק האישי שלי, Next to normal שזה בעצם דיפרנט וגם נגע בנושאים שאיתם אני מתמודד. בחרתי כהסחה את המיוזיקל הכי ארוך ופאן שמצאתי, שעתיים וארבעים, ברנשים וחתיכות. זה גם הזכיר לי את הילדות שגרסה עברית עם ששי קשת, אילי גורלצקי וחנה לסלאו שודרה בטלביזיה וצפיתי בזה יחד עם אימא.

LEAVE YOUR WORRIES BEHIND | תשאיר את הדאגות שלך מאחוריך

מהדברים שקל להגיד אבל לא בהכרח קל לבצע. יחד עם זאת אני יודע שככל שניתן ביטוי לדאגה, מחשבות שליליות, פסימיות, חשיבת יתר, צורך בשליטה ובודאות וכל החבורה הזאת, כך הם יתקבעו כהרגלים אוטומטיים במוח. המודעות שניתן לפתח באמצעות קואצ'ינג והכלים האימוניים מאפשרים את הבחירה. במקום שהמיינד ישלוט בנו – אנחנו שולטים במיינד. ואז אפשר לבחור דיפרנט.

אז אפרופו המיוזיקל 'ברנשים וחתיכות' הזמנתי כרטיס ב-15$ של עמידה. רק שאחרי יום שלם של הליכות בלונדון יותר ויותר עברה בי המחשבה של איך אני אתמודד עם זה? אם אני אוכל ליהנות כל כך הרבה זמן לעמוד כקהל? בסוף מצאתי את עצמי על הבמה. ליטרטלי. החוויה הכי גדולה שהיתה לי בתיאטרון! היינו עם השחקנים, עשו אותנו ניצבים בעל כורחנו, הבמה זזה, עולה ויורדת ותוך כדי סדרנים מזיזים אותנו בהתאם. רקדנו עם השחקנים, דיברנו איתם – היה פשוט מושלם. באמת שווה להשאיר את הדאגות מאחור!

I am the curator of my own misery | אני האוצר של הייסורים שלי

במוזיאון טייט האהוב עלי במיוחד נחשפתי ליצירה הזאת. שתכלס היא לא באמת דיפרנט מכל שאר השלטים שצילמתי, נכון? חלקם בכלל פרסומות, בין היתר של רשת מזון מהיר. תובנות מהירות, מה רע בזה? ההבדל היחיד שהפעם המשפט הוצג במוזיאון. זה גרם לי לחשוב על העבודה שלי כמאמן שנותנת הרבה משמעות על הקונטקסט שבו מתרחשות ההתנהגויות והדפוסים של המתאמנים. בכלל עבודת האוצר היא עבודה של קונטקסט החל משלב הרעיון והתכנון ועד בחירת היצירות וסידור התצוגה שלהם וכתיבת הטקטסטים. זה גרם לי לחשוב על הגבול הדק בין להתאבל, לעבד, לאפשר ולתת מקום לרגש. לבין לאצור את האומללות באופן שמשפיע על המוח. במקרה שלי עשוי לפגוע בעבודה שלי כמתאמן כבר מעל 12 שנים.

One of a kind | יחיד במינו

יחיד במינו, אם יש משהו שעדיין מרגש אותי גם בימים של אבל והתמודדות עם אובדן. גם במלחמה ומציאות בטחונית בלתי נסבלת. זה כמובן הדיפרנט. מכל טיול אני חוזר עם שלל תמונות עם המילה בוריאציות שונות, הקשרים מגוונים וזה תמיד מחמם לי את הלב ומעניק לי השראה. את השלט הזה ראיתי בשוק פורטובלו בנוטינג היל. אליו חזרתי לראשונה אחרי 20 שנה למרות שביקרתי בלונדון לא פעם. השוק השוקק והשמח היה די סטנדרטי, שאלתי את עצמי האם זה אני או שזה השוק? רק כשהסתכלי בצילום ראיתי את מה שהעין השמיטה במציאות – את החנות הסגורה תחת הכיתוב "יחיד במינו". זה לא כל כך נעים לראות דיפרנט סגור.

Eyes are the window to the soul | העיניים הן החלון לנשמה

הביטוי "העיניים הן חלון לנשמה" מתייחס לרעיון שהעיניים יכולות לחשוף את רגשותיו ומחשבותיו הפנימיים של האדם. עיניים נחשבות לאיבר המבטא כנות ואמת, ולכן אנשים מאמינים שהן משקפות את מה שמתרחש בתוך הנפש. ברגעים של שמחה, עצב, פחד או התרגשות, ניתן לראות שינויים במבע העיניים, מה שמעיד על מצב הרוח או התחושות של האדם. מדובר ברעיון פואטי ופילוסופי המדגיש את הקשר בין הפיזי לנפשי אך יש גם מחקרים התומכים ברעיון זה.

העיניים הן גם כמו טביעת אצבע או מפת דפוסי חשיבה בייחודיות שלהן. לשני אנשים שונים לא יכולות להיות עיניים זהות. גם לתאומים זהים אין דפוסי קשתית זהים. ואפילו הדפוסים של העין הימנית שלך שונים מאלה של העין השמאלית שלך. הסיבה לכך היא שהדפוסים מאוד מורכבים ודי ייחודיים. ממש כמו אבחון מפת הדפוסים החדשני שנמצא בבסיס שיטת האימון שלי המבוססת על מיפוי המיינדסט הייחודי של כל אחד באופן מבוסס מדע.

נחשפתי לתערוכה שגם בעזרת טכנולוגיה ייחודית, לוכדת ומנציחה את קשתית העין שלך והופכת אותה ליצירת ליצירת אמנות ייחודית. הצבעים והפרטים בעיניים של כל אחד ואחת הם השראה שחושפת את היופי והייחודיות שלנו. העיניים תמיד היו הדבר שבגינו עצרו אותי ברחוב. החמיאו לי. התאהבו בי. הם שירתו אותי כשחקן באודישנים ובתפקידים. וגם כמאמן הם משרתים אותי בחום והסקרנות שהם משדרים. אולי זה עניין של תרבות אבל עם השנים פחות ופחות אנשים מעירים לי על זה בארץ. דווקא בחו"ל אין יום שעובר בלי שיעצרו אותי לפחות 3 פעמים ויגידו "איזה עיניים יפות יש לך".

יופי זה ביטוי אקטיבי וחיצוני של כל מה שאתה אוהב בעצמך

איזה משפט חזק וכל כך מדויק. אנחנו משדרים את החוצה את האהבה העצמית שלנו כמו גם את החוסר בה. בסופו של דבר ככל שאנחנו מחוברים לדברים שאנחנו אוהבים בעצמנו, זה ישפיע על איך אנשים יתפסו ויראו אותנו. יופי הוא בעינו של המתבונן. אבל הוא מתחיל באהבה עצמית. במהלך הטיול אצרתי תזכורות של הדברים שאני אוהב בעצמי. חיצונית ופנימית. תוך 3 ימים כבר הרגשתי את הדיפרנט. זה יומן ברייטון שלי 2024 ואין ספק שהיתה זאת החלטה טובה עבורי כאשר הייאוש נעשה יותר נוח.

רוצה לגלות 49 דפוסי חשיבה במוח שלך באופן מבוסס מדע, אובייקטיבי ומדויק?

גלה מה באמת עושה אותך דיפרנט באמצעות מפת הדפוסים (מיינדסט) במוח

לחשוף את כל האסטרטגיות הלא מודעות שלך להתמודדות עם אתגרים ומשברים

לפתח מודעות ובעזרתה לעשות שינוי אפקטיבי בחיים שלך!

הירשמו לתהליך אימון אישי ו/או עסקי (קואצ'ינג) להטמיע הרגל חדש בחיים