החיים בינתיים, כל עוד זה בסרט

התחושה שלי היא שבשנים האחרונות, תעשיית הקולנוע בארץ הפסיקה להפיק סרטים על החוויות מהמציאות הישראלית הכה מיוחדת שלנו. אולי כי כולם מנסים לכוון ישירות לפסלון המוזהב של האוסקר, ושוכחים את הקהל מבית. אז לא עוד, בימים אלו עלה לאקרנים סרטו החדש של הבמאי ענר פרמינגר. "החיים בינתיים" עוסק בנושאים כמו התגובה הפוסט-טראומטית של חווית פיגוע, והתמודדות של הורים השולחים את ילדיהם לצבא לנוכח המציאות הישראלית המורכבת.

למרות שהסרט מתאר מציאות פוליטית וחברתית ריאליסטית, המסגרת דרכה הוא מספר את העלילה דווקא אקספרימנטלית וייחודית. השילוב בין השניים יוצר סרט מרתק ומעורר מחשבה. זהו סיפורה של רותי, חגית דסברג בתפקיד מצויין, שנקלעה לפיגוע בשוק מחנה יהודה בירושלים בצל בתקופת האינתיפאדה השנייה. החוויה הפוסט-טראומטית במקביל לצורך הבסיסי שלה להגן על משפחתה, ועל בנה החייל בפרט, הביאו אותה למעשה קיצוני.

רותי שאינה מסוגלת יותר להתמודד עם המתח, הדאגה, והחרדות, נועלת את הבית ולא נותנת לאיש מבני משפחתה לצאת החוצה. היא אוספת בשעת לילה את כל הטלפונים הנייחים והניידים ומסבירה בהמשך הסרט ש"נמאס לה מהאטרף". בינינו למי מאתנו לא נמאס לפעמים, אבל אתם יכולים לתאר לעצמכם שתקומו בוקר אחד לבית נעול, ללא אפשרות ליצור קשר עם העולם בחוץ? כך קרה לבעלה יואל ולשני ילדיהם, חייל ונערה מתבגרת, במהלך סוף שבוע ארוך ואינטימי.

"החיים בינתיים" סרטו של הבמאי ענר פרמינגר ("גולם במעגל", "הגרעין הקשה")

בהקרנת הבכורה העיד הבמאי על אטרף שכזה גם בהפקה. החל מארט ומפיקה שהתחלפו ברגע האחרון, ועד שלל אתגרים שחוותה הפקת הסרט במשך השנים עד להגשמתו. הכל התחיל כחלק מתהליך לימודי במכללת ספיר בה מרצה הבמאי. פרמינגר ביקש לאפשר לסטודנטים מצטיינים ובוגרי המכללה, להשתתף בסדנא במסגרתה יופק סרט באורך מלא עם אנשי צוות מנוסים. יוזמה נפלאה שמטרתה לייצר ניסיון לסטודנטים טרם כניסתם לשוק העבודה. הפרוייקט כבר הוכיח את עצמו, ו"החיים בינתיים" זכה להצלחה בפסטיבל חיפה וקולנוע דרום.

"החיים בינתיים" היא דרמה משפחתית שמעוררת הרבה חומר למחשבה. מעניין מיוחד הדיסוננס בין הנחישות של האמא להגן על משפחתה, לבין הטרגדיות שכמעט מתרחשות בין כתלי דירתם. כך עולה השאלה, האם באמת אפשר למנוע מאסונות להתרחש? עוד משתתפים בסרט איל נחמיאס, מתן ונעה פרמינגר (ילדיו המוכשרים של הבמאי), ורבקה מיכאלי ויוסי גרבר בתפקידי אורח חינניים במיוחד.

כשהבן החייל מבין שהוא אינו יכול לחזור לבסיס, שם מחכה לו היחידה לקראת פעילות מבצעית. הוא אומר לה: " את מטורפת". רותי עונה לו בחזרה: "זה מטורף לא לעשות כלום". המשפט הזה ליווה אותי במהלך כל הצפייה בסרט. על אף חוסר ההתמודדות והאסקפיזם של הדמות, נקרעתי אל מול אותה תובנה. הרי כמאמן אישי שמניע אנשים לעשייה אינני יכול שלא להזדהות עימה. את הקלוז'ר שלי קיבלתי בסוף הסרט. זהירות ספויילר: הנחישות של רותי להגן על בנה צלחה, כשהתגלה שהחייל שהחליף את בנה בטנק נהרג בפעילות מבצעית במהלך סוף השבוע.

מהו טירוף – לעשות מעשה או לא לעשות כלום?

בחזרה הביתה מהקרנת הסרט נקעתי את הקרסול שלי, מה שהתברר מאוחר יותר כשבר. אז הבנתי על בשרי שלמרות הכל, לא את הכל נוכל למנוע. כי החיים הם עכשיו ולא בינתיים. כנראה שהאטרף הוא אכן חלק מחיינו ואין לנו שליטה עליו. בתהליך אימון אישי אנחנו רוכשים כלים להתמודד איתו בצורה הכי אפקטיבית, במקום שירפה את ידנו. כמו שנאמר בשיר הנושא של הסרט "ליפול ולקום / לעמוד על הרגליים / מי אמר שזה לנצח / החיים הם בינתיים"

אשמח מאוד לקבל ממך פידבקים ושאלות.

הרשמו לניוזלטר וקבלו עדכונים על תכנים חדשים והטבות בלעדיות או צרו קשר עכשיו והתחילו להתאמן יחד איתי בטלפון 054-2321933 או במייל info@dib.co.il

אם אהבתם לחצו על "like" ושתפו גם ברשתות החברתיות