אריק איינשטיין מנטור לשינוי בעולם

נדהמתי כשהודיעו שאריק איינשטיין התאשפז במצב קשה. אך כבר מהרגע בו יצא מנהל בית החולים איכלוב אל המצלמות, החוויה הפרטית שלי נבלעה בתוך הקונצנזוס. "לפני 25 דק' הכרזנו על מותו של אריק איינשטיין", הכריז פרוסור ברבש, ובכך שיחזר את החוויה הרבינית. מיד נשאבתי לשעות שידור מטורפות, בהם ראיתי איך הטלוויזיה הופכת בהדרגה מחדשותית למגזינית. הטראומה הקולקטיבית חזרה שוב כשלמחרת חזרה כיכר רבין "לחיים". ואיתה התעוררו הסימבולים המוכרים כמו ההמון, הדמעות הנרות ואפילו לא פעם נשלף "האיש ההוא", שדווקא אינו נמנה מאחד מ-500 שיריו של אינשטיין.

שלא יהיו אי הבנות, גם אני גדלתי על פסקול שיריו של אריק, ואין בי ספק או ציניות על תרומתו. אם חלילה היה נפטר בגיל 30, כבר אז היה מותיר מורשת מרשימה שמתחילה מלהקת הנחל, תיאטרון הסמבטיון, החלונות הגבוהים, תרנגולים, גשר הירקון, מספר לא מבוטל של אלבומים. למזלנו גם זכינו לפרוייקטים המופלאים של השנים היותר מאחורות, עם שלום חנוך, מיקי גבריאלוב ושם טוב לוי. עדיין בשנה וחצי האחרונה נפרדנו מלא מעט גיבורים שעיצבו את המוזיקה הישראלית, החל מאהוד מנור, נעמי שמר, שושנה דמארי, יפה ירקוני, ושמוליק קראוס. לכן תהיתי מה היה א-ח-ר באריק?

בינינו, הרי כבר נפרדנו מאריק אינשטיין מזמן. אולי דווקא שלראשונה מזה שנים נפרץ השכר מלגעת באריק, כל אחד רצה לחצות את הגבול שהוא שירטט לנו בחייו. כמה שאנחנו אוהבים להימשך לבלתי מושג בין אם בחיי האהבה שלנו ובין אם כצרכנים. אבל אריק לא ניסה להפוך למותג, וההימנעות שלו היתה אמיתית. הוא החליט שהוא מפסיק להופיע כי רע לו מול קהל. הוא טען שזה לא באופי שלו, ולמעשה חווה פוביה אמיתית. בהמשך הגיעו גם בעיות העיניים. ואפשר רק להניח שמתוך מבצרו התקשה להבין מה קורה בעולם הנורא של היום, שניסה לתקן בשיריו. 

היה לו הכל החל מקול, משחק, חיקוי, ועד היופי – מגה טלאנט.

האניגמה שנותרה בעיני היא מדוע הוא ויתר במקום לנסות להתמודד? כמנחה נלפ אני יודע שאפשר לעשות בזמן קצר תהליך שינוי להתמודדות עם פחד קהל, ולשחרר כל פוביה או חרדה. חבריו אומרים שהוא גם לא אהב את הדרתו מהפלייליסט בעשור האחרון, אבל גם בזה הוא לא נלחם והעביר את מסריו בדרכו האלגנטית. האם באמת הוא לא התאים לתקופה? אני בספק, זכרו שמדובר באמן ששבר מוסכמות והיה מהראשונים להביא לארץ מוזיקה עם השפעות מערביות, בתקופה בה אפילו לא היתה טלווייזה. הוא היה גם זה שאחראי לקליפ הישראלי הראשון "שאת בוכה לא יפה". יש שאומרים שהכל הלך לו בקלות, החל מהקול, המשחק, יכולת חיקוי, ועד היופי. בימינו קוראים לזה מגה טלאנט.

לא כולם יודעים אבל אריק היה אלוף הארץ בקפיצה לגובה לנוער. לאודישן ללהקת הנח"ל הלך בגלל אביו, שחקן בתיאטרון האוהל, וזה היה הרגע שקבע את מסלול חייו. מאז במשך חמישים שנה טעם איינשטיין את הכוכבות, עד שלימים הפך לגיבור בנעלי בית. אין ספק שאריק איינשטיין היה דיפרנט. ככזה גם ידע לקבל את האחר בלי הבדלים, כמו שניתן לראות בקשר החזק עם חברו הטוב אורי זוהר, וילדיהם שנישאו וחזרו בתשובה. היתה בו אהבה מנצחת ל-18 נכדיו ו-6 ניניו, גם אם לא זכר את שמותיהם. וכידוע קבלה מביאה עימה קבלה, וגם החרדים באופן נדיר קיבלו ושמעו את המוזיקה של אריק.

אריק איינשטיין היה גם מנטור אמיתי (קואצ'ר) עם יכולת נתינה והפרייה. הוא הביא איתו לאמנות את הרוח הספורטיבית שלא פעם חסרה במקצוע. בענווה הוא לקחת תחת חסותו אמנים צעירים ממנו כמו שלום חנוך, מתי כספי, שם טוב לוי, יהודית רביץ, ועד האחרון גיא בוקאטי. כל מי ששיחק איתו יחד במגרש המוזיקה, עלה ברמה והפך לטוב יותר. כמאמן אישי הוא נתן לי השראה גדולה כשסיפר שאת עיתון הספורט הוא מתחיל לקרוא מהאייטמים של ההצלחות ואז עובר לפאשלות. כך מורכב גם  מבנה השיחה האימונית, שממקד את הפוקוס שלנו בראש ובראשונה על הדברים הטובים בחיינו. 

מותו של אריק איינשטיין מחזיר את החוויה הרבינית

חיבור נוסף לעולם הקואצ'ינג הוא הביקורת שקיבל על הסרט "אירמה לה דוס", בה נכתב עליו "שחקן נפלא, זמר קטן". לא פעם אני רואה כיצד המתאמנים אצלי והאמנים ביניהם בפרט, מתקשים להתמודד עם ביקורת. אריק נותן לנו שיעור טוב לכולנו להמשיך לעשות ולגדול במה שאנחנו אוהבים למרות הכל.  אריק הגשים את המימוש העצמי שלו ולנו השאיר את הנכסים התרבותיים. נכון שפרק חשוב בתרבות הישראלית הסתיים, אבל ההסתכלות שלי היא תמיד אל העתיד. כאב לי דווקא שהוא נפטר אחרי מסכת שיכנועים שהביאה איתה החלטה לכתוב טור אישי. זאת היתה הזדמנות נפלאה עבורו לעשות משהו אחר, ועבורנו זכות להיחשף לאריק. לפחות קיבלנו טעימה.

כשהאישי והציבורי מתערבבים, כל אחד מאתנו צריך לבחון מה זה הציף אצלו? נכון, הפסקול של אריק איינשטיין הוא פסקול חיינו. אם כך הגיוני ששיריו מסמלים ומזכירים לנו לחוויות אישיות. אז האם אנחנו מתעסקים במת או בעצמנו? ולמה באמת אנחנו מתגעגעים – לעבר הנפלא, למדינה שהיתה, או אולי לעצמנו? הבשורות הטובות שמעולם לא היה פה נפלא, לכן כדאי להשקיע בעתיד ולא בעבר. אריק לא רצה להופיע בפארק הירקון בשביל מיליון דולר, אפילו למופע מחווה בו שרו את שיריו לא הגיע. עכשיו הוא מופיע בכל הפארקים ובחינם. האם באמת הוא היה בוחר בפסטיבל המוות שיצא מעט פרופורציה או שהיה מבקש שיתנו לו למות בשקט. ואם יש בנו עצבות, מדוע בוער בנו להראות זאת בפומבי במקום לחוות אותה לבד בבית. ממש כמו שאריק אהב. כמו איינשטיין, לפעמים לא חייבים לשנות את העולם אלא מספיק לגעת בלב של כל אחד. 

אשמח מאוד לקבל ממך פידבקים ושאלות.

הרשמו לניוזלטר וקבלו עדכונים על תכנים חדשים והטבות בלעדיות או צרו קשר עכשיו והתחילו להתאמן יחד איתי בטלפון 054-2321933 או במייל info@dib.co.il

אם אהבתם לחצו על "like" ושתפו גם ברשתות החברתיות