הפוסט נכתב בתאריך 8 בספטמבר 2016, בשעה 15:45, על ידי עדי פרבר
אום כולתום שוב חזרה לכיכר העיר יפו! כלומר גלית גיאת שמגלמת את דמות הזמרת והמוזיקאית המצרייה שעד היום נחשבת לאחת הזמרות הידועות והאהובות בעולם הערבי. למה אום כולתום ההצגה מתרחשת בכיכר? תיאטרון יפו ניסה לשחזר את הופעתה ההיסטורית של אום כולת'ום ביפו לפני 85 שנה. במשך השנים הטענה הרווחת היתה שההופעה התקיימה באולם אלהמברה, אך מסתבר שהיא התקיימה דווקא באחד מכיכרות/חצרות יפו.
תחת כיפת השמיים בכיכר אפשר היה בהחלט להרגיש את הקסם הייחודי של העיר. הקהל היה מעורב ביהודים וערבים, בדומה לקולות של העיר שנשמעו במקביל לצליליה של אום כולתום. החל משיר פופ מאוס שנשמע מאולם אירועים. ועד רעש צילחות של מסעדה לבעלי חוש שמיעה מפותח. עם זאת הניגודיות והגיוון היו לחלוטין חלק מהחוויה. הזכיר לקהל בכל רגע את הקונטקסט המיוחד של העיר יפו שמורכבת מכל כך הרבה חלקים 'דיפרנט'. אני מצידי חיכיתי גם לצלילי המואזין, אני מניח שהשחקנים פחות…
המחזה המוזיקאלי אום כולתום תיאטרון יפו מבוסס על רב המכר "אום" שכתב הסופר הלבנוני צרפתי סלים נסיב, שמתאר את עלייתה המטאורית של הזמרת להצלחה. בהצגה משולבים מיטב להיטי אום כולתום, כולל הלהיט אינתה עומרי שאפילו אני היכרתי. בין לבין שזורים אפיזודות מסיפור חייה האישיים של הזמרת. בראשם סיפור אהבתו של המשורר אחמד ראמי, שכתב עבורה את מרבית שיריה בהשראת שיברון לב מאהבה בלתי אפשרית. המחזה הותיר בי סימני שאלה על חייה האישיים של אום כולתום. בדיקה מהירה בגוגל גילתה שכולם ידעו על נטייה מינית לנשים, שכמובן לא דוברה ונשארה בסוד.
זה לא הקונפליקט היחיד בחייה כפי שעולה מההצגה אום כולתום. אישה מצרית מדוכאת בחברה פטריאכלית. במשך שנים ארוכות היתה עולה לבמה מחופשת לנער בדואי. הרצון האישי לקידמה וביטוי אמנותי אל מול מסורת ולאומיות. לצד סיפורה האישי נוגע המחזה גם באירועים היסטורים ופוליטיים. התקווה לשינוי במצרים שהתפוררה עם התעוררות המהפכה. קשריה עם נשיא מצרים נאצר שהיה מעריץ של הזמרת. התאוששות מצרים מהתבוסה לישראל במלחמת ששת הימים. ואפילו הופעה היסטורית של אום כולתום בפריז בפני קהל יהודי.
אום כולתום גלית גיאת חושפת בתפקידה כישורי משחק ושירה מרשימים. לצידה קאסט שכולל את אריק מישעלי, ג'ורג' אסקנדר, וחאולה חאג'-דיבסי שהצליחה לגנוב את ההצגה בתפקיד האומנת ולגרום לקהל גם לצחוק על אף הטרגדיות בחייה של אום כולתום. קאסט משולב של שחקנים יהודים וערבים, בתיאטרון שהאג'נדה שלו היא יצירת דו קיום בין יהודים וערבים באמצעות שיח תרבותי-פוליטי אמנותי.
אחרי מסע ב-50 שנים של קריירה אמנותית בחייה של אום כולתום, דווקא הדהדו בי דבריו של יגאל עזרתי, המנהל האמנותי ובמאי ההצגה. הוא הודה לשרת התרבות מירי רגב ולאיווט ליברמן על כך שהצגה אחרת של תיאטרון יפו על שיריו של מחמוד דרוויש, "עיניים" בבימויו של נורמן עיסא, מלאה עד אפס מקום. הוא גם בישר על הצגה חדשה בשם "ההודאה" שכתב מוטי לרנר על הקרע המדמם שנפער ב-1948 בין יהודים וערבים בישראל. מחזה שאף תיאטרון לא רצה לטפל בו באקלים התרבותי הסוער שלנו. וזה בהחלט אמיץ ו'דיפרנט'!
פחות שמחתי לשמוע שעזרתי אמר שהם תיאטרון קטן שלא משקיע בשיווק ומגיעים אליו מפה לאוזן. הוא לא למד כלום מאום כולתום? בהצגה ניתן גם להיחשף לעולם רווי היצרים, הקנאה, והאגו של אמנים שלא בוחלים בשום מהלך בדרכם להצלחה. ביני לביניכם מסתבר שאום כולתום היתה דיווה לא קטנה 🙂
כמאמן אישי ועסקי לאמנים שעובד עם שחקנים, זמרים, יוצרים – אחד הדברים החשובים בתהליך קואצ'ינג לאמנים זה ההבנה שכשרון לא מספיק בשביל להצליח עם קריירה אמנותית. שיווק חשוב לא פחות! אום כולתום הבינה את זה. היא יצרה שיתופי פעולה, קידמה ודחפה את עצמה, לקחה סיכונים, ושאפה להגיע רחוק. כמו שנאמר בהצגה היא מילאה את הגביע ככל האפשר, כי במילא בסוף הגורל צוחק עלינו ושופך את כל הגביע 🙂