נלסון מנדלה הוכיח שהחיים הם לא שחור לבן

נלסון מנדלה כנגד כל הסיכויים הפך להיות נשיאה האהוב ביותר של כל תושבי דרום אפריקה, וסמל לכל מי שמחפש חופש ושוויון ברחבי העולם. אם אריק איינשטיין כתב על לשנות את העולם, מנדלה בהחלט אחד ממעטים שזכו לשנות אותו. הוא הצליח לעשות זאת בעזרת אומץ, נחישות, כריזמה, ואמונה גדולה בערכים שהובילו אותו. הוא הקריב שנים מחייו כדי לשנות את העולם שבו אנחנו חיים, שלנגד עיניו תמיד כבוד האדם וחירותו.

בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת (אבל זה נשמע פחות מחריד כשאומרים לפני כ-60 שנים), הכריז המיעוט הלבן השליט בדרום אמריקה על משטר הפרדה גזעית. באותו זמן היה נלסון מנדלה עו"ד בן 30, והשחור הראשון שבבעלותו משרד עורכי דין. הוא הצטרף לשורות ההתנגדות שלימים תהיה מפגלת הקונגרס הלאומי האפריקני, אותה הפך לארגון פוליטי אקטיסיבסטי ברשותו. לאחר התנקשות דמים אלימה עם כוחות המשטרה בשנות ה-60, הכריז עליהם השלטון כלא חוקיים. מנדלה ירד למחתרת ונתפס אחרי שלוש שנים. הוא נשלח לכלא ל-27 שנים ומשם הפעיל תנועת התנגדות לשלטון הלבן ולמשטר האפרטהייד.

נפרדים מנלסון מנדלה, מנהיג עם חזון

לקראת סוף שנות ה-80 השלטון התחיל להתפורר עקב גינויים מתמשכים של העולם ולחצים מבית. הנשיא הלבן הנאור החדש, פרדריק וילם דה קלרק, ביטל את חוקי הפרדה ושיחרר את מנדלה מהכלא. בשנת 93 זכה מאבקו הממושך להכרת העולם והוא קיבל פרס נובל לשלום. שנה לאחר מכן, בהצבעה הראשונה בה קיבלו השחורים זכות הצבעה, נבחר מנדלה לנשיא השחור הראשון. אז הבטיח "מעולם ולעולם לא עוד תהיה הארץ היפה הזאת נתונה לדיכוי של אדם אחד בידי אחר".

אחרי יובל של אלימות הקים נלסון מנדלה את ועדת האמת והפיוס הראשונה והגדולה בכל הזמנים, במטרה להשכין סליחה בין שני צידי המתרס. ההסדר היה שמי שיבוא להתוודות על חטאיו מתקופת האפרטהייד, גם לבנים ימניים וגם טרוריסטים, יילך לביתו בשלום. על אף שהנבואות היו שתהיה שפיכות דמים, זה לא קרה. נכון שעדיין יש בעיות בדרום אפריקה, אבל זה שהאזרחים חיים בשלום אחד עם השני אינו מובן מאליו. במשך חמש שנים כיהן מנדלה כנשיא, והפך לנשיא נערץ על כל תושבי המדינה. הישג סימלי ויצירתי שלו היה דווקא הקמת נבחרת רגבי, ספורט שמיוחס ללבנים. גם במקרה זה החזון המפואר שלו ואומץ ליבו הביאו את הנצחון, הפעם באליפות עולם.

נלסון מנדלה מנהיג עם חזון שעשה את ה"בלתי אפשרי"

מנדלה מעולם לא שמר טינה על שיתוף הפעולה ההדוק של ממשלות ישראל עם המשטר הלבן בארצו. אך באופן טבעי יחסו לישראל בנושא הפלסטיני היה ביקורתי. הוא התרשם ממהלכיו של יצחק רבין ומצעד ההתנתקות של אריאל שרון. תקוותו היתה ששני הצדדים יגיעו להסכם, ומטבעו לא ישב בצד מבלי לנסות לגרום לזה לקרות. סיפור מרתק שגילתה רעומה וייצמן עם מותו, התרחש כשעה לפני טקס ההשבעה שלו לנשיא. מנדלה קרא לעזר וייצמן, אז נשיא ישראל, לגשת לאוהל צדדי. הוא ביקש ממנו להכניס אורח נוסף, וייצמן כמובן הסכים. לאוהל נכנס יאסר ערפאת במדים והאקדח שאפיינו אותו. אז ביקש מנדלה מהשניים לדבר שלום. ערפאת פנה לוויצמן ואמר "בוא נדבר שלום". וייצמן שאל אותו בחזרה " אז למה חמוש באקדח?".ערפאת הסביר "מאותה סיבה שהשב"כ מלווה אותך במכונית משוריינת".

החיים לא בנויים משחור ולבן, תרתי משמע במקרה הזה. החיים מורכבים קודם כל מבני אדם שאוחזים באמונות, ובמקרה הטוב מנסים לייצר שינוי במקום הדיפולט של קבלת המצב כמו שהוא. כמה השראה אפשר לקחת מאותו לוחם חופש, שהתחיל את דרכו באלימות והמשיך בסליחה וחמלה. אם עוד בחייו הפך לסמל אדיר, אין לי ספק שכך יישאר בדורות הבאים. כואב לי על לכתו של מנהיג עם חזון, כי הוא מסמל עבורי את קץ המנהיגים שהאידיאולוגיה, ולא הפוליטיקה, היתה מהות קיומם. 

> לקריאת פוסט המחווה לאריאל שרון, לחץ כאן

> לקריאת פוסט המחווה לאריק איינשטיין, לחץ כאן

> לקריאת פוסט המחווה לספי ריבלין, לחץ כאן

אשמח מאוד לקבל ממך פידבקים ושאלות.

הרשמו לניוזלטר וקבלו עדכונים על תכנים חדשים והטבות בלעדיות או צרו קשר עכשיו והתחילו להתאמן יחד איתי בטלפון 054-2321933 או במייל info@dib.co.il

 אם אהבתם לחצו על "like" ושתפו גם ברשתות החברתיות